שלום

לעניות דעתי בפרשה האחרונה השאלה המרכזית היא דווקא שאלת סמכות של הצבא לעומת סמכות שלטון. מציאות שבה קציני צבא נוקטים עמדה שהיא כמעט פוליטית המנוגדת לממשלה היא הסוגיה המרכזית והבעייתית. צבא הוא הזרוע המבצעת של השלטון, משום כך הסמכות שלו יונקת מסמכות השלטון כלומר הממשלה.

באופן כללי שלטון דרך הצבא עושה דברים שאסורים על יחידים כגון להרוג מצד אחד ומצד שני לחייב חיילים לסכן את חייהם דבר המנוגד במקרים רבים להלכה הפרטית. ההלכה בעניין זה נידונה רבות במהלך 68 שנות המדינה ומבוססת בעיקרה על דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק (שו"ת משפט כהן, סימן קמד.): "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל… אבל למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם." דברים אלה צוטטו ביחס ישיר למדינת ישראל במיוחד בנוגע לסמכות הביטחונית על ידי פוסקים רבים וביניהם: הרב יצחק הלוי הרצוג, שו"ת היכל יצחק, חלק אורח חיים, סימן לז, אות ג; הרב שלמה גורן, שו"ת משיב מלחמה, חלק א, עמ' קלז; הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן ט; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק י, סימן ו, אות כג; הרב אליעזר יהודה ולדנברג, הלכות מדינה, חלק ב (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ב), עמ' קיט; שם עמ' קכד; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג (ירושלים: המחבר, תשל"ח), סימן ק; שם, חלק כ, סימן מג; הרב שמחה קוק, תורה שבעל פה יז (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ה), עמ' קלא; והרב יהודה הרצל הנקין, שו"ת בני בנים, חלק א (ירושלים: המחבר, תשמ"א), סימן מג, עמ' קס; חלק ג, סימן לג; הרב רא"ם הכהן, "פירורים מפסיקה בהלכות ציבור" בתוך: המלחמה בטרור (קריית ארבע: המכון לרבני יישובים, תשס"ו), עמ' 111; הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל (ירושלים: מכון לב, תשס"ז), עמ' 285‑287; הרב רענן פארן, "השלטון במדינת ישראל לאור ההלכה", משפטי ארץ – דין דיין ודיון (עפרה: מכון "משפטי ארץ", תשס"ב), 489‑508. (המקורות מתוך ספרי: אתיקה צבאית יהודית, עמ' 41).

לפי זה נראה שלמעשה סמכות השלטון לבצע מהלכים צבאיים נובעת מכח "הכלל" ונציגיו בממשלה, ולא מכח של יחיד גם אם הוא מפקד בחיר בצבא.

בהרבה מובנים הדבר עומד גם ביסוד שאלת הסמכות לסרב פקודה, כלומר שהיחיד אומר לא לציווי הכלל. אלא שיש מקום רב להפריד בין הדיון על "הזכות" להניח את המדים וללכת, שמקובל בשלטון דמוקרטי שמאפשר לאנשים ללכת ולא עורף ראשים. לעומת זאת "הזכות" להגיד ולבצע את עמדתך האישית המנוגדת לשלטון תוך ציפייה להישאר בתוך המערכת באופן שעלול לגרום לכישלון למשימה שמטילה הממשלה על החייל, זה פחות או יותר הפיכה צבאית ואינה בסמכות אף אחד.

(יתכן יש מקום לדיון דומה גם לגבי שאלת המהפכה המשפטית שגם שם נשאלת השאלה מכח מי באה הסמכות לקבוע דין ולמי הסמכות השלטונית. אך זה דיון נפרד).

אינני בטוח שדיני התוכחה שלעיל  רלוונטיים  בהקשר של תוכחה ציבורית . נדמה לי שההקשר הוא של אדם הרואה את חברו החוטא , אבל כשמדובר בתוכחה לציבור , שממילא מורכב מאישים שונים : כאלה שלא זקוקים לתוכחה , כאלו שידחו את התוכחה וכאלו שאולי הדברים עשויים  להועיל – אין מקום להמנע מתוכחה ולו רק בשביל האחרונים

לכאורה , אובמה בסרבנותו העיקשת להגדיר את הטרור כאסלאמי הולך לשיטת חז"ל  
שסוברת ששאלת התוכחה תלוייה בתוצאותיה הצפויות .

"כתגובה לביקורת כנגדו אמר הנשיא אובמה,
כי הסיבה לכך שהוא נמנע מהגדרת ארגוני הטרור הללו כארגוני טרור "אסלאמיים", היא משום שארגונים כדוגמת 'אל-קאעידה' וארגון 'המדינה האסלאמית', צמאים ללגיטימציה,
ועל כן מנסים לנכס לעצמם את האסלאם,
ולתייג את פעולותיהם ככאלו שנעשו בהתבסס על קדושתו.

לטענתו, הגדרת הטרור כאסלאמי תסייע להם להשגת אותה לגיטימציה,
על אף שאינם זכאים לה שכן הם אינם מייצגים את האסלאם.
מנהיגי אותם ארגונים, לטענתו, אינם מנהיגים דתיים, כי אם מחבלים.
לכן, חשוב להדגיש כי אמריקה אינה נמצאת במלחמה כנגד האסלאם,
אלא כנגד אותם אנשים אשר עיוותו וניכסו אותו לעצמם ולמטרותיהם
, והם אינם מייצגים את רובם המכריע של המוסלמים.