משה קצב הגיש בימים האחרונים בקשה לשחרור מוקדם מן הכלא. ”מקורביו” הסבירו כמה מוצדק שחרורו המוקדם. אך על וועדת השחרורים שתשקול את בקשתו מוטלת חובה ציבורית להתייחס למשה קצב כעבריין מין לכל דבר.
בחלוף למעלה מארבע שנים מאז תחילת ריצוי מאסרו הגיש משה קצב, כצפוי, בקשה לשחרור מוקדם מן הכלא. ”מקורביו” מיהרו לרוץ למערכות התקשורת, ולהסביר מה קשה היא הכליאה וכמה מוצדק שחרורו המוקדם. אך על וועדת השחרורים שתשקול את בקשתו מוטלת חובה ציבורית להתייחס למשה קצב כעבריין מין לכל דבר, ולבחון באופן פרטני את כלל השיקולים הרלוונטיים לעבירה בה הורשע.
שתי נקודות מוצא חשובות להבנת החלטת וועדת השחרורים. ראשית, וועדת שחרורים איננה ערכאת ערעור נוספת על חומרת העונש, למרות שראש הוועדה הוא שופט בדימוס. כלומר, גם אם סבור מישהו שעונשו המקורי של קצב היה חמור מדי, וועדת השחרורים לא דנה בכך כלל ולא תיקח זאת כשיקול בין שיקוליה. השאלה היא רק, בהינתן ש-7 שנות מאסר הן העונש הראוי, האם מוצדק השחרור המוקדם. כך, גם אם ישתחרר קצב, לא יהיה אזרח חופשי לחלוטין כי אם ”אסיר ברשיון”, המוגבל בתנאים שונים, עד לחלוף שבע השנים.
נקודת המוצא השנייה היא ששחרור מוקדם הוא פריבילגיה ולא זכות של האסיר. במילים אחרות, השחרור אינו אוטומטי, האסיר צריך להרוויח אותו, ועליו נטל השכנוע שהוא ראוי לשחרור. יש להניח שבין טיעוניו של קצב אשר יובאו בחשבון יהיו התנהגותו הטובה בכלא ונתונים אישיים, לרבות גילו ומצבו המשפחתי.
