האמת הדתית נראית בעולם הזה כלא דתית, דווקא מצד מידת הביטול שבה, ועל כן היא מעוררת קטרוג מצד מידת הדין. על כן מוכרח הצדיק להתלבש בדתיות השקרית, החיצונית, של הרשע, על מנת להראות כצדיק גם במונחים של העולם הזה. לא רק על מנת לזכות בנתח מהגשמיות של העולם הזה צריך הוא לשקר, אלא אף על מנת לשמור על תדמיתו הרוחנית עצמה! אם יהיה מה שהוא, לא ייחשב כצדיק, ולא יוכל לפעול על פי רצונו בעולם. מקריב הוא אם כן את הדבר היקר לו מכל – את פנימיותו, כיון שרק בכך יוכל להיות מובן על ידי העולם. הרשע המנסה לחקות את לבושיו של הצדיק הופך את הצדיקות עצמה לפארסה. הוא אינו מרגיש שהוא נלעג, סבור הוא שהוא אכן צדיק, מכיוון שהוא מזהה את המציאות עם הלבושים, והרי הוא מלובש כצדיק.
רמאותו של עשיו אינה פשוטה. זוהי איננה רמאות מודעת, אלא עמוקה הרבה יותר: זוהי אונאה עצמית. זהו השקר שבתפיסת העולם הזה כעולם אמתי, השקר שבזהותו של האדם עם הפעולות החיצוניות ועם המראה. מאמציו של עשיו למצוא חן בעיני אביו הם כנים מבחינתו, ואף נושאים פרי: מידת הדין, שהיא שורש העולם הזה, מרוצה היא מההתאמצות החיצונית. את נלעגותו של הרשע המתחפש לצדיק רואה רק הצדיק האמיתי, אבל כאמור הוא אינו יכול לחשוף אותה כיון שאז ייתפס הוא עצמו כרשע.
סוד ההתחפשות, “פור הוא הגורל”, עמ’ 45.
