אחת הפרשיות אשר העסיקו את החברה הישראלית בעת האחרונה היא משפטו של מי שהיה נשיאה השמיני של מדינת ישראל מר משה קצב. פרשה זו העסיקה רבות את מערכת בתי המשפט1, התקשורת הישראלית2 והחברה הישראלית. בשוך הסערה הציבורית, ניצבות להן על הפרק שאלות שאולי ניטשטשו בדרך לעשיית משפט, אך לא זה המקום לעמוד על כולן ברשימה מצומצמת זו3. גם סוגיית מנהיג שחטא נידונה רבות בהקשרים שונים, החל משמועה על מנהיג שחטא, עבור למנהיג החשוד בעשיית עברה חמורה ואף מואשם בגינה, עבור למנהיג שהורשע ועד למנהיג שריצה את עונשו4. במסגרת רשימה זו נבקש לעמוד על היבטים מטה-הלכתיים ועל עקרונות כלליים ביחסי מנהיג-מונהג מצד אחד וביחסי מונהג-מנהיג מצד שני.
פרשתנו, כמו גם פרשת צו הבאה אחריה, עוסקת בעבודת הקרבנות. עם הקרבנות הללו נמנה קרבן חטאת, הוא הקרבן המובא בגין חטא שנעשה בשגגה5, ומכלל קרבנות החטאת6 ראוי לשים לב במיוחד לקרבן חטאת נשיא7. נאמר בפרשתנו:
אשר נשיא יחטא, ועשה אחת מכל מצות ה’ אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים… וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו (ויקרא ד, כב-כו).
חטאת זו באה בגין חטא שחטא הנשיא בשגגה במהלך כהונתו כנשיא8. חטאת הנשיא מעלה מספר תמיהות: תחילה, במה נבדל נשיא שחטא מאזרח שחטא עד שנעשה צורך לקביעת דין מיוחד לו? ועוד, מדוע שינה הכתוב בלשון הפותחת את פרשת הנשיא, “אשר נשיא יחטא”, וחרג מן הלשון שהוא פותח בה בשאר חייבי חטאת: “אם הכהן המשיח יחטא”; “ואם כל עדת ישראל ישגו”; “ואם נפש אחת תחטא בשגגה”? ולבסוף, מדוע אין מין קרבן הנשיא כמין קרבן היחיד, שזה שעיר עזים זכר וזה שעירת עזים נקבה?
