א. חירות הביטוי היא זכות שלילית, והיא מטילה על המדינה חובה להימנע מלהגביל את הביטוי.
גם החובה האקטיבית להגן על ביטוי איננה חובה לתמוך או לעודד ביטוי כלשהו.
ב. קביעת תבחינים לתמיכה המתייחסים לתוכנה של יצירה תרבותית, באופן השולל תמיכה מיצירות תרבותיות הכוללות ביטויים מסויימים, איננה הטלת סנקציה מרתיעה כי אם הימנעות מעידוד ואין לסווגה כפגיעה בחירות הביטוי.
ג. לשום גוף אין זכות קנויה לקבלת תמיכה מהמדינה. תמיכת המדינה משמעותה עידוד מטעם המדינה, והמדינה רשאית לעודד פעילות התואמת את תפיסות הטוב שלה, ובלבד שהדבר ייעשה על פי תבחינים ברורים ובאופן שוויוני.
רקע ותמצית
ד. ההנחה הרווחת כי מימון תרבות בישראל הוא מימון של יצירה תרבותית באשר היא – היא הנחה שגויה. החקיקה הרלוונטית מאפשרת דגמים שונים של תמיכה, בכפוף לשני קווים מנחים: שמירה על חופש היצירה, ומתן ביטוי למגוון החברתי בישראל, להשקפות השונות
הרווחות בה ולערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ה. בהתאם לכך, וכפוף לשני הקווים המנחים הנ"ל, שר התרבות והממשלה רשאים לעצב את מדיניות תמיכת המדינה בתרבות בהתאם לתפיסתם. בוודאי שהם רשאים לקבוע תנאי סף השוללים תמיכה בתכנים הנוגדים את ערכיה הבסיסיים של המדינה והחברה בישראל, כפי שקיים גם במדינות אחרות בעולם. כל זאת בהתחשב בהמלצות המועצה המייעצת ובכפוף לחובת
השוויון בהתאם להליך הקבוע בחוק ובכללים הרלוונטיים.
למקור המלא של עו"ד אהרון גרבר לחצו כאן
