כאשר תיאטרון כלשהו מעלה הצגה ש"שוללת את קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית" (ועמימות הקריטריון מכוונת כאן להגדיל את יתרונה של המדינה בסיטואציה הזו), הוא אינו פוגע בזכויות אדם של קבוצת אזרחים גדולה כל עוד הוא אינו מסית לפגיעה בה או באדם מסוים. אמנות יכולה לפגוע ברגשותיהם של אנשים (ויש שיאמרו שכדאי לאמנות לפקפק במובן מאליו), אבל אין פירוש הדבר שיש פה התנגשות של זכויות אזרח. כאשר מוסיפים למשוואה את ההבחנה בין המדינה לבין השלטון – מתבהרת התמונה. "חופש המימון" הוא לא זכות אזרח, הוא מרכיב אינטגרלי של המדינה כארגון. הוא האופן שבו השלטון בוחר לחלק את המשאבים, ומהתנהלותה של שרת התרבות נראה שהיא מתכוונת להימנע מחלוקת משאבים לאמנים שיצירותיהם מבקרות את השלטון. בראיון ל"ישראל היום" היא אמרה, "חופש המימון הוא לא לכולם, אלא לפי מדיניות הממשלה", קרי, היא קושרת בין עמדת הממשלה לבין הזכות לקבל מימון – שהיא אינה חלק מזכויות האדם ולכן לא אמורה לגבור על חופש הביטוי.
אם אכן יימנע מימון מאמנים בשל עמדותיהם, יהיה מקום לדאגה, אולם כרגע עיקר הדאגה צריך להיות מופנה כלפי השיח הציבורי, שחלקים נרחבים ממנו מאמץ את הטרמינולוגיה המבלבלת, והפואנטה – שהיא הדמוקרטיה – הולכת לאיבוד. באמצעות שיח שנשמע דמוקרטי, השרה מקדמת התנהגות בלתי דמוקרטית בעליל. היא נלחמת באש עם אש, וזה עובד לה.
למאמר המלא של מורן מימוני מתוך אתר ״העוקץ״ לחצו כאן
