דבריו של היועץ המשפטי לממשלה כי חופש הביטוי מכיל בחובו את מה שקרוי בימים אלו “חופש המימון”, הם דברים חשובים שמזכירים לנו כי חופש הביטוי אינו רק הזכות להשמיע את דעתו של אדם בד’ אמותיו, הזכות אלא להשמיען במרחב הציבורי תוך שימוש במכלול הכלים הקיים בו.
אם חופש הבעת הדעה מצטמצם ליכולתו של אדם לעמוד בקרן רחוב ולומר את דברו, בעוד שלחברו, שדעותיו מנוגדות משלו, ניתנת הבמה כולה, הרי שעקרון השוויון נפגע באורח חמור.
התמיכה והכלים שמדינה מעניקה לאזרחיה על מנת שיוכלו להביע את דעתם לא נועדו לפאר את המדינה או את תפיסתם הרעיונית של העומדים בראשה, אלא לעודד כל אדם להביע את דעתו ללא מורא, במיוחד אם היא סותרת את דעת הרוב.
שהרי עיקרו של חופש הביטוי כפול: מחד, מתן כבוד לאדם החושב להביע את עמדותיו. מאידך, הרצון לעורר ולשמר את הדיון הפורה בין תפיסות עולם שונות שהוא לב לבם של החיים הדמוקרטיים.
מכאן אנו למדים שעקרון חופש הביטוי אינו בא לשרת אך ורק את הפרט, אלא גם את הכלל שמאזין – לפעמים ברצון ולפעמים בחוסר נחת – לדעות שונות המאלצות אותו לעשות חשבון נפש ולבחון את עמדותיו חדשות לבקרים. הענקת מימון אך ורק לתפיסות עולם המשקפות את עמדת המדינה סותמת את הגולל על היכולת לקיים דיון ציבורי הכולל את מגוון הדעות כולו, כולל אלו שהמדינה יראה מהן.
טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה כאשר הנחה את שרת החינוך שלא לערב קריטריונים ערכיים בתהליך חלוקת התמיכות. די לה למדינה שהחוק מאפשר לה – במקרים קיצוניים ביותר – לתבוע דוברים על הסתה או סיכון הציבור. במקרים אלו חופש הדיבור נשקל כנגד ערכים אחרים.
המרחב הרעיוני כולו – עד שמגיעים לנקודה זו של הסתה וסיכון הציבור שיש לפעול כנגדה במסגרת הליך משפטי תקין – אמור להיות פתוח, חופשי, נגיש ומתוקצב. זאת כדי שהדעות תקבלנה מעמד שווה והדיון הציבורי החופשי, שהוא לא לבה של הדמוקרטיה, יפרח.
