ז הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה
מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב [ג] וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) ‘הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ’.
הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ.
בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם.
צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ.
וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה
וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ
לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה[ד] וּשְׁלִישִׁית.
וְכֵן תָּמִיד חַיָּב אָדָם לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֵּהוּ [ה] הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ.
וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה
הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם:
