אל לנו לשקוע בתחושת אופוריה בצל שערים ראשיים בעיתונים בהן מופיעות נפגעות אלימות מינית. אל לנו להתרפק על "ההישג" של התעוררות התודעה הפמיניסטית ביותר ויותר נשים ואנשים, או לשמוח שיותר ויותר נפגעות מחליטות להתלונן. אל לנו גם להיאנח אנחת רווחה כאשר אשת הנשיא לוחצת את ידי המתלוננות. אסור לנו לעשות את כל אלה.
הסיסמה הישנה והמוכרת, זו שנשמעת כמעט בכל הפגנה פמיניסטית, כנגד סגירת תיקים פליליים "מחוסר עניין לציבור" שאומרת "שאנחנו הציבור- ואותנו זה מעניין", לא יכלה להיות מתאימה יותר לימים אלה. גם היום, גם לאחר שהמאבק הפמיניסטי, הארוך והמייגע, נגד תרבות האונס והנורמות הכל כך אלימות שמקיפות אותנו, מראה ניצני שינוי תודעה- אנחנו מגלות כמה עוד אסור לנו לשחרר ולהרפות אפילו לרגע מהמאבק העיקש הזה שלנו.
בעוד פרשת בוכריס פינתה קצת מקום בכותרות הפמיניסטיות למען שער מלא במתלוננות שהופיעו עליו בפנים חשופות, נראה כי תרבות האונס ושליחיה החליטו להזכיר לנו שהם עוד ממש לא עברו מן העולם. הם כאן ובגדול ויש להם כוח רב.
