שנאמר: “הוכח תוכיח את עמיתך” (ויקרא יט, יז).
ויודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי עולם הבא.
וחייב להוכיחו עד שישמע לו או עד שיכהו ויאמר לו אינני שומע לך,
ויש מהראשונים שמקילין בדבר זה וסבירא להו דדי עד נזיפה.
ואפילו לדעה הראשונה דוקא כשעובר באיסור דאורייתא,
וכשהוא משער שיועיל זה על להבא, שלא יעשה עוד דבר זה.
ואפילו קטן לגדול חייב להוכיח.
וכל שבידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעוונו, ואף על פי שמצוה להוכיחו לא יביישנו בתחלה.
ומצוה לקבל תוכחה ולאהוב את המוכיח.
איתא בחז”ל דאפילו על איסור דרבנן אם עובר במזיד מותר למיקריה עבריינא.
ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
