Resources

הכל פוליטי: השוויון דורש לנכות שליש ממאסרו של קצב, כמו לכל אסיר

משה קצב לא צריך לקבל חנינה, משום שהוא חייב לקבל יחס זהה לזה שמקבל אחד האדם, ואחד האדם לא זוכה אצלנו בדרך כלל לחנינה, אך קיצור העונש זה סיפור אחר.

היה ברור כשמש שזה מה שיקרה. שברגע שיגיע יומו של משה קצב להתייצב בפני ועדת השחרורים, תתעורר הלהקה ותתחיל להפעיל לחצים. כן, הם אומנם סומכים על מערכת אכיפת החוק וסומכים על ועדת השחרורים, אבל אם אפשר להפעיל עליהם לחץ כדי להיות בטוחים שתתקבלנה שם ההחלטות הנכונות, אז עדיף. זה גם בדיוק מה שהם עשו תוך כדי ניהול ההליך הפלילי, כשהגיעו להפגין מול בית המשפט.

משה קצב לא צריך לקבל חנינה, משום שהוא חייב לקבל יחס זהה לזה שמקבל אחד האדם, ואחד האדם לא זוכה אצלנו בדרך כלל לחנינה. מאותה הסיבה בדיוק אין סיבה שקצב לא ישתחרר אחרי שני שליש מתקופת מאסרו, כפי שמשתחרר אחד האדם שעומד כמוהו בקריטריונים.

אין מי שחושב שמשה קצב מסוכן למישהי, במיוחד לא אחרי שוועדה מקצועית של שירות בתי הסוהר כבר קבעה שאין לו מסוכנות. אין גם שום מחלוקת על העובדה שלא נפל רבב בהתנהגותו במהלך שנות מאסרו. אז עם מה נשארנו? עם סיפור החרטה. מעבר לעובדה שהחוק לא דורש להביע חרטה ולא דורש משום אסיר להודות בעברה שבה הורשע, יש בתביעה הזו משהו שמזכיר משטרים מהסוג הסובייטי שבהם אנשים נאלצו להודות במה שהם מאמינים שלא ביצעו.
מדינה שמאמינה בזכויות אזרח חייבת לאפשר לאדם להמשיך לטעון לחפותו, גם אם בית המשפט קבע אחרת, ולא לנקום בו על כך. לא היינו רוצים שכדי שעבריינים מורשעים ישתחררו, הם יצטרכו קודם להכריז שהם מכירים בחטא, כשמצפונם אומר להם שהם כלל לא חטאו. אני מוכן להמר שמרומן זדורוב, שהורשע ברצח, אף אחד מאיתנו לא היה דורש זאת כתנאי לניכוי שליש.

למאמר המלא באתר ‘מעריב‘>

related