כיוצא בו ענין המשמעות המוסרית שאותה

מייחסים החילוניים לתורה ולמצוותיה.

מוסר כערך מצד עצמו הוא קטיגוריה אתיאיסטית מובהקת.

רק מי שרואה את האדם כתכלית וכערך עליון,

ז. א. מי ששם את האדם במקום האל, יכול להיות אדם מוסרי.

מי שתופס את האדם כאחד היצורים שבבריאה וזוכר את

“שוויתי ה’ לנגדי תמיד”,

אינו יכול לקבל את המוסר כקנה-מידה וכאבן-בוחן.

אין אלא אחת משתי משמעויות למוסר :

(א) כהכוונת רצייתו של  האדם בהתאם להכרתו את האמת של המציאות –

זהו המוסר של סוקרטס,של אפלטון ושל אריסטו, של האפיקוריים והסטואיקנים,

בפרט של אלה האחרונים, בפילוסופיה החדשה – של שפינוזה ;

(ב) כהכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו את חובתו –

זהו המוסר של קאנט ושל האידיאליזם הגרמני.

אולם בקריאת-שמע נאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” :

לא תתורו אחרי לבבכם – זוהי שלילת קאנט ; לא תתורו אחרי עיניכם –

זוהי שלילת סוקרטס.

ומיד אף ניתנת ההנמקה של שתי שלילות אלו : “אני ה’ אלהיכם”.

התורה אינה מכירה צווי מוסר שמקורם בהכרת המציאות הטבעית

או בהכרת חובת האדם לאדם

– אין היא מכירה אלא מצוות.

ישעיהו ליבוביץ- מצוות מעשיות לחצו כאן