להתחברות

הדרישה למקוריות | עמוד דיון

תקציר

הדרישה למקוריות

האם ראוי שלמלקט ועורך של טקסטים של אחרים, יהיו זכויות קניין?

אין מקוריות – אין זכויות

אין מקוריות – אין זכויות

לכאורה יוצר של אנתולוגיה שליקט וערך מאמרים ממחברים שונים

לא יהיה זכאי לזכויות יוצרים –

שכן אין כאן בעצם חידוש מקורי מהותי ?

 

עמלו מקנה לו זכות

עמלו מקנה לו זכות

עורך שיצר  אנתולוגיה : ליקט וערך מאמרים ממחברים שונים

אם הקריטריון הוא העמל שהושקע – לכאורה יש לו זכויות יוצרים .

סיכום

הדיון המורחב

x

עמל של אדם יכול לכל היותר לחייב מי שמתשמש בפרי עמל זה בפיצוי מדין נהנה.

אדם שטרח יכול לבקש למנוע מאדם אחר לעשות שימוש בפרי עבודתו רק אם הוא יכול לטעון למקוריות בפרי עבודתו. בסיס הזכות להגנה היא לא העמל אלא המוקוריות.

זה מעביר אותנו לדיון בהגדרת "מקוריות" שמובהרהיטב במאמרו של מיכאל ד' בירנהק  – להלן סיכום קצר של דבריו בנדון:

יש בהגדרת מקוריות הבדלי גישה בין המשפט האנגלי לבין המשפט האמריקאי

גישה אנגלית: 
היוצר כמקור :הדרישה היא שהמקור של היצירה תהיה באדם הטוען שהוא היוצר. המחבר הוא מקור המשמעות ולכן המבחן מתמקד בפעולתו.
 
פסק דין של 1916 הדן בזכויות יוצרים על בחינה במתמטיקה:
 
"But the Act does not require that the expression must be in an original or novel form, but that the work must not be copied from another work – that it should originate from the author
University of London Press Lts vs University Tutorial Press 
 
 
גישה אמריקאית
 המקוריות כמקור: המשמעות מגולמת ביצירה בטקסט, ומשום כך זהו המקום שבו היא מחפשת משמעות שונה – ורק אם תמצא אותה, תכיר בזכות היוצרים.
 
פסק דין של 1991
 
"The sine qua non of copyright is originality. To qualify for copyright protection, a work must be original to the author …. Original as the term is used in copyright, means that only that work was independently created  by the author (as opposed to copied from other works), and that it possesses at least a minimal degree of creativity
Feist Publications vs Rural Telephone Service Company

סוף סיכום דבריו של מיכאל בירנהק

אדם שפרסם אנתולוגיה יוכל לבקש למנוע מאדם אחר לפרסם אנתולוגיה בכל נושא שהוא תוך שימוש באותה צורת הצגה במידה ויש אכן חידוש מהותי בצורת הצגת עצמה, אבל הוא לא יוכל למנוע מאדם אחר מלפרסם אנתולוגיה נוספת באותו נושא מאחר והמידע עצמו היה ונשאר נחלת הכלל.

 

 

אברהם בלונדר

תגובה אחת
  • x

    ישנם בהחלט מצבים שבהם ליקוט מידע ממקורות שונים, וצורת עריכתם או חיבורם מהוים חידוש.

    ספר האגדה של ביאליק שהוא אונתולוגיה, הינו כולו אוסף של מקורות קיימים אך מבנה האוסף, סגנונו ועריכתו מהוים חידוש ולכן גם יכולים להוות קניין רוחני. עובדה זו נכונה גם בהגדרה המקובלת של פטנט, כלומר חיבור של דברים ידועים ליצירת דבר חדש נחשב כפטנט.

    משה שליסל

התמודדות ההלכה עם מורכבות ועומק חכמת זמננו

x

שאלה עקרונית –
החורגת מהתחום הצר של זכויות היוצרים

הדיון המשפטי והערכי בשאלת זכויות היוצרים בכל רחבי העולם הוא עשיר ,מפורט ומורכב .
ראו למשל  במאמרו המקיף  של בירנהק
.

לו היינו משתמשים במונחים התלמודיים , הרי שלא מדובר בסוגיה אחת אלא במעין "מסכת" שלמה .

השאלה היא
האם יש בכלל טעם בניסיון למצוא בהלכה ,תשובות ספציפיות
לכל אחד מהמקרים ו/או הסברות שהתפתחו בתורת המשפט הכללי

או שעלינו להכיר בכך
שההלכה יכולה לתת רק עמדה עקרונית
– במקרה שלנו – עצם ההכרה בזכויות היוצרים
(שכפי שראינו איננה מובנת מאליה .)

אבל מכאן ואילך ל"הפקיר"
את כל סוגיות שהתפתחו באוקיינוס המשפטי העולמי שהתפתח
לידי מערכת המשפט החילונית ?
(תחת קורת "דינא דמלכותא" או כסוג של תקנת הקהל וכו' ).

במילים אחרות ,
האם לבית דין לעניני ממונות יכולים להיות בכלל
כלים הלכתיים לדון בשאלות המפורטות
(כמו למשל זכויותיו של  עורך אנתולוגיה)

18 תגובות
  • x

    מערכות משפט שונות היו קיימות עוד לפני עריכת המשנה והגמרא ובכל זאת חז"ל מצאו לנכון שלא להסתפק בדינא דמלכותא. הווה אומר המשפט היהודי/עברי אינני בא למלא חלל ריק אלא לבטא עמדה יהודית בכלל הנושאים. לפעמים עמדה זו תואמת את העמדה האזרחית הרווחת (דינא דמלכותא) ולפעמים תחלוק עליה.

    ההלכה היא ביטוי מעשי לערכים, השקפה, וסדר קדימויות.  לכל עם בעל תרבות ו/או דת צריכה להיות דעה משלו שמקבלת ביטיו בדינים/הלכות שלו

    מחלוקת

    אברהם בלונדר

  • x

    יש 2 הבדלים משמעותיים בין תקופת חזל למציאות שלנו כיום בנושאים כמו קנין רוחני.

    א. עושר המידע ומורכבותו של כל נושא משמעותי היום הוא לאין שיעור גדול יותר מאשר בתקופת חז"ל , כמו שראינו בסוגייתנו – אפילו למי שקרא רק את מאמרו המרתק של בירנהק
     שעסק רק ברכיב ספציפי בשאלת הקנין הרוחני (דרישת המקוריות כתנאי לזכויות יוצרים). שלא לדבר על כל הפניותיו למאמרים וספרים נוספים .

    לפיכך לא מדובר בהצגת עמדה יהודית כללית  (כמו שעלתה בדיון המקדמי שלנו ) אלא ביכולת לרדת לפרטי הפרטים והשלכותיהם .

    ב. מסיבה זו , מקובל היום בעולמנו הגלובלי , שעקב ריבויה ועומקה של החכמה האנושית – מנסה למשל כל מדינה ללמוד מזולתה ולא להמציא את הגלגל בנפרד.

    לענ"ד חייבים להכיר במגבלות היכולת ליצור הלכה רלוונטית , לפחות בנושאים מהסוג הזה

    מחלוקת

    רותם צור

  • x

    לדעתי התרבות הכללית איננה תחליף ליהדות אלא מקור להשלמה והפרייה הדדית. לימוד מהתרבות הכללית איננה מחייבת קבלת עמדותיה בכל נושא.

    הרתיעה מההתמודדות עם החדש  (שתחילתה בתקופת ההשכלה) גרמה ליהדות לצבור פיגור ולעיתים  אפילו אנאכרוניזם בנושאים רבים. ההלכה הפסיקה להתפתח באופן איטי והדרגתי כפי שעתה לפני ואחרי תקופת התלמוד עד לעידן ההשכלה באירופה. ככל שנאחר לסגור את הפער כך התאום יהיה יותר גדול עד כדי לא ניתן יותר לסגירה.

    לאור הפער שבדיעבד נוצר, עדיף להתמקד בסוגיות בהם יש ליהדות באופן עקרוני עמדה שהיא שונה מזו המקובלת כיום בדין הכללי. גיבוש עקרונות מחוללים יאפשרו טיפול דדוקטיבי בטיפול במקרים פרטניים  או חדשים בהמשך.

    מחלוקת

    אברהם בלונדר

  • x

    אברהם, אני מאמין גדול במה שכתבת אך נראה לי כשזה מגיע לקניין רוחני זוהי משימה קשה במיוחד כמעט בלתי אפשרית. ההבדל בין חידוש על בסיס יהדות לבין חידוש בעולם המודרני הכללי שחידוש על בסיס יהדות תמיד מחפש איזשהו יסוד או שורש וממנו החידוש יסתעף ויתרחב בעוד שהעולם המודרני הכללי מאפשר להגדיר גדרים חדשים ללא שום מחויבות לעבר. אני לא מצאתי עד היום שורש להאחז בו כדי להגדיר קניין רוחני על פי היהדות למרות שהייתי רוצה למצוא אותו.

    מצאתי את ההיפך רק כדוגמא – "אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני מה טעם יש דבר שיאמ' ראה זה חדש הוא וגו' משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמים", כלומר פונים לתלמיד המחדש ואומרים לו בעצם חידשת משהו שהוא כבר ידוע וכנראה אין לך בעלות קניינית עליו.

    נראה שמגמת היהדות כחלק ממערכת היחסים בין האני למלכו של עולם הינה לצמצם את הקניין הרוחני של הפרט. אגב, הדברים גם רלוונטים לקניינים פיסיים (חזרה ביובל). הקניין הפיסי מתאפשר כדי לקיים את העולם אך המגמה הינה למנוע בעלות של הפרט על איזשהו נכס פיסי או רוחני.

    איך אנו ככאלה שחפצים לשלב יהדות בעידן מודרני מתמודדים עם הנושא של קניין רוחני, אין לי תשובה טובה לכך ואני מודה שאני חי בקונפליקט בעניין

    משה שליסל

  • x

    דואל מהרב יואל בן נון :

    בתורה ובהלכה יש גרעין משפטי ומוסרי של מצוות בני נח, ובתוכן מצוות דינים.

    הרמב"ן בפירושו לתורה (בפרשת דינה ושכם) חלק על הרמב"ם וכתב, שמצוות דינים לבני נח כוללת מערכת משפטית שלמה בדומה לפרשת משפטים שבתורה, ומי שקובע את פרטי הדינים הם בני נח עצמם על פי מנהיגיהם 'המחוקקים' להם – בדיוק לפי הסבר הרמב"ן נמצאו קבצים רבים של דיני המזרח הקדום, לפי חקיקות המלכים, ויש בהם קווי דמיון לפרשת משפטים.

    בהתאם לכך, גם כל 'דינא דמלכותא', ומשפטי המלוכה, הם המשך לגיטימי למצוות דינים של בני נח, כאשר המצווה היא רק העיקרון הכולל המחייב כל שלטון להעמיד "במשפט ארץ".

     

    גם אצל האבות – ה' בחר באברהם "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט) – אברהם הוא המצווה הישיר ולא ה', ולכן גם בבית אברהם ובתורת אבות יש סמכות לחוקק ולצוות, וזהו הגרעין לציוויים של חכמים, ולתקנותיהם.

     

    רק בתורת משה – ה' הוא המצווה הישיר והוא המחוקק הבלעדי – לכן, רק בתורת משה יש ציוויים מוחלטים, ולא רק דינים ומשפטים, וזהו עקרון היסוד של עשרת הדברים – אין חידוש משפטי ולא חידוש מוסרי בתועבת שפיכות דמים וזה ידוע ומוכר בכל העולם הקדום והחדש – החידוש בהר סיני הוא רק בניסוח המוחלט – "לא תרצח".     (וכן בכולם).

     

    לכן, אין שום סיבה וצורך להשליט את משפט התורה על כל התחומים, אלא אם רוצים לכונן איסור מוסרי מוחלט, המעוגן באיסורי גנבה וגזל שבתורה.

    אין שום בעיה לקבל דינים של בני נח בתחומים רחבים של חיינו, אם כמשפט אמריקני מתקדם, ואם (מה שעדיף) כחקיקה ישראלית.

     

    השאלה היחידה היא, האם בהפרת זכויות יוצרים וקניין רוחני יש גם עברה על גנבה מן התורה, וזה יחול גם אם אין פטנט רשום, כשם שההלכה קובעת שאסור לגנוב אפילו פחות משוה פרוטה, כלומר, גם כשלו יכולה להיות תביעה משפטית. גם מי שרצה לתת מתנה, וידע שחברו יסרב לקבל, ולכן גנב ממנו כדי להחזיר כפל – נקבע בהלכות גנבה, שעבר עברה.

     

    לדעתי, פשוט הדבר, שקניין רוחני הוא קניין לכל דבר, ושייכותו לבעליו יותר פשוטה מקניין פיסי, ולכן, "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", ובעולם התורה מקפידים מאד לצטט ולייחס כל חידוש תורה למי שחידשו ככל הידוע לנו. ההלכה הכריעה להפך מהרעיון שהכל כבר נאמר מסיני, ואדרבה – אחרי שיגע אדם בתורה, היא נקראת "תורתו", כמדרש הידוע על מזמור א' בספר תהילים.

     

    מה שטען משה שליסל על מגמת התורה (וזה נכון) שה' הוא אדון כל, ובאמת גם הארץ כולה שלו, הוא הוכחה בכיוון ההפוך, כי אין בהלכה ספק בעלות בקניין פיסי למרות שכל הארץ וכל העולם שלו, וברור, שהגונב, לקח דבר שאינו שלו, ועבר עברה, וגם התחייב לשלם כפל.

     

    לסיכום – אין שום בעיה באימוץ הדינים הכלליים של בני נח הנוהגים בעולם – עדיף דרך חקיקה ישראלית ממשפטי המלוכה – אבל בנושא הקניין הרוחני פשוט לדעתי וברור, שחלים כאן העקרונות של הלכות גנבה, גם אם אין פטנט, והפרטים נקבעים בכל דור ובכל מקום לפי סמכות החקיקה שה' נתן לבני אדם במשפטי המלוכה.

    מחלוקת

    הרב יואל בן נון

  • x

    לא באתי לערער על יסוד שבע מצוות בני נוח או בהרחבתו כמו שכתב הרמב"ן. השאלה האם קניין רוחני נובע מזיקה שורשית יהודית או מסתמך בעיקר על מנהגו  שלעולם. יש הבדל מהותי ויש שיאמרו אף קיומי בין השניים. כיהודים מאמין יש לי רצון לעגן עניינים עקרוניים כמו קניין הרוחני על יסודות יהודיים ולא רק על מנהגו של עולם שכאמור בודאי גם לו ערך רב.

    הרב יואל – עדיין לא הבנתי בדבריך כיצד ניתן לעגן קניין רוחני במה שקראת תורת משה. "המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" הינו סדר הנהגות אך אינו עוסק בסדרי קניין. יתירה מזאת, בהלכות קניין רוחני, גם המביא דבר בשם אומרו אינו רשאי להשתמש או להנות בצורה כלהי מהנאמר ללא רשות בעל המאמר.

    קושיא

    משה שליסל

  • x

    תשובת ר' יואל בן נון לקושיית  משה שליסל

     

    תשובה:
    הנחת יסוד מובנת מאליה בכל העולם התורני, דור אחרי דור, שכל חידוש בתורה יצוטט בכל מקום בשם אומרו – בכל דיון תורני, שיעור או ספר, מתאמצים מאד למצוא מי הראשון שאמר חידוש זה או אחר, ובכל דיון או שיעור רגילים לשמוע – כבר קדם חכם פלוני, וכבר אמר דברים אלה חכם אלמוני, וחידוש זה כבר אמרוהו קדמונים, וכד' – מאמצי ענק מושקעים בשאלה מי הראשון שחידש כל חידוש בתורה.
    מוסכם על כולם בכל חלקי עולם התורה, שאין מקום לשום תביעה שלא לפרסם דבר תורה, אבל בכפוף לכך, שתמיד יעשו כל מאמץ לזהות את המחדש הראשון ולייחס לו את החידוש. גם מוסכם על הכל, שכל בעל חידוש בתורה יכול לזכות בזכותו במעמד נכבד, בזכות ללמד ולמסור לציבור על רעיונותיו, וגם לזכות בגמול כספי לפחות על הזמן שהשקיע.
    יחד עם כל זה ברור, שכל חידוש הוא הארה מאת בורא העולם ונותן התורה, ולכן אין שום מקום לתביעות שיעצרו לימוד תורה במקום כלשהו בגלל קנין של מישהו על חידוש בתורה – לכן, נדמה לכמה מכם שאין בתורה ובהלכה מושג כזה. אבל זוהי טעות קשה – אילולי הזכות של מחדש על החידוש שחנן אותו נותן התורה, לא היינו משקיעים מאמצים כה עצומים לזהות לאורך אלפי שנים מי חידש כל רעיון בתורה, מי אמר מה בשם מי, ומי אולי כבר קדם לו.
    לכן אני טוען מהתחלת הדיון, שאין כל חידוש ברעיון של קנין רוחני בהלכה.
    כל החידוש הוא הזכות לתבוע בבתי משפט, ולעצור מתחרים, ולזה קובעים הכללים הנהוגים בעולם ובארץ לפי הדינים האוניברסליים (=בני נח).
    גם משפטי המלוכה וגם תקנות החכמים לפי צרכי השעה והדור, נובעים מאותו מקור – ברור למשל בדברי הרמב"ם (וגם הר"ן) שהוראות שעה של בית דין של חכמים יש להן בדיוק אותו המעמד כמו משפטי המלוכה, ואותו מקור סמכות – אין יתרון מוחלט לבית דין על פני מלך בהוראות שעה של צרכי הדור.
    רק משפט התורה, תורת משה, מכניס מימד ייחודי – מוסרי ומחולט, והוא מצוות עשה ולא תעשה – כגון, שאסור לגנוב גם במקום שלא יהיה משפט לעולם, או שיש חובת וידוי וכפרה בצד חובת ההשבה של הגזלה (+חומש) או כפל הגנבה.
    חז"ל – בניגוד למשפט הצדוקי – ראו את העיקר בתורה בחינוך המוסרי של 'עשה' ו'לא תעשה', ולא בעונשי מוות ומלקות, שהם השתדלו מאד לצמצם אותם ואף לבטל כליל עונשי מוות על ידי רף גבוה מאד של הוכחות שימנע כמעט כליל ביצוע עונשים כאלה.
    לכן התרומה הייחודית של דיון תורני איננה בשאלה מהן ההגדרות הראויות לקנין רוחני בדין האמריקני או הישראלי, אלא בשאלה המוסרית-תורנית – מה אסור לי לעשות כדי שלא לפגוע בזכויות של אנשים, אפילו אם לא יהיה להם כוח, או חשק לתבוע זכויות במשפט? מה מותר ומה אסור בהעתקות ובשכפול של ספרים ומאמרים? האם אנו מבדילים בין שכפולים לשם הוראה במוסדות חינוך, לבין שימוש בחומרים אלה כדי לפרוץ החוצה, ולעשות שם ולהרוויח כסף בלי לשתף את היוצרים? כאן נמצאת התרומה הייחודית של משפט התורה, והאתגר החינוכי-מוסרי שתפקידו לייצר מעצורים לדור שלם שישאל את עצמו – לא איך לא להסתבך בתביעות מיותרות, אלא איך למצוא חן בעיני א' ואדם, ולא לפגוע ביוצרים גם כשלא צפויה שום תביעה משפטית.
    תשובה

    הרב יואל בן נון

  • אברהם בלונדר

  • x

    הרב יואל בן נון עונה לאברהם בלונדר

    ל כל פנים, עניתי מראש לשאלה זו.
    חכמים פעלו לא רק מכוח המוסר המוחלט שבתורת משה, אלא גם כממשיכי הנהגת המלכים ומשפטי המלוכה, להתקין סדר חברתי ראוי.
    בכמה מקומות משווה הרמב"ם בין דיני המלך, לבין בית דין בהוראות שעה, וברור, שהפקר בית דין הפקר הוא דוגמה מובהקת.
    בימינו, במדינת ישראל, מסר רוב עם ישראל סמכויות אלה לידי המדינה ומוסדותיה, ורק המדינה מוסמכת להפקיע רכוש ולתקן תקנות של סדר חברתי.
    זה לא רק דינא דמלכותא, אלא מלכות ישראל, כפי שכתבתי בהרחבה בספרי – המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, פרק י"ב וי"ג.
    כל מי שמצביע בבחירות בישראל ומשלם מיסים, מסכים לכל זה לפי הגדרת מלך שמטבעו יוצא וסמכו עליו בני הארץ (רמב"ם סוף פרק ה' מהל' גזלה ואבדה).
    לכל הדעות, אין בימינו שום סמכות רבנית שלא מכוח המדינה, שיש לה סמכויות להפקיר ממון או לתקן תקנות מחייבות את כלל ישראל.
    לכן, כל דיון בהלכת חז"ל בדיני ממונות יש לו ערך ומשמעות רק בשאלות החינוכיות והמוסריות של אסור ומותר.
    פניות לבית דין הלכתי בדיני ממונות הן רק ברצון הצדדים.
    יש ערך רב בבירור מגמות התורה ודברי חז"ל, בכל מקום שאפשר להשפיע על קרוב חוקי המדינה למשפט העברי, כמו למשל בחוק השומרים שבנוי כולו על הגדרות ההלכה, אפילו במקום שהוא מכריע כדעת ר' מאיר בשוכר בניגוד להכרעת הפוסקים.
    על כל אלה ראו בהרחבה במפעל מקראות לפרשת יתרו (באתר שלי), ובקרוב בע"ה בשני ספרים מודפסים ליתרו ולמשפטים.
    תשובה

    הרב יואל בן נון

  • תשובה

    אברהם בלונדר

  • עורך

  • x

    משה,

    אנחנו נוטים לחשוב על בבעלות על חפצים מוחשיים או אחרים כזכות מוחלטת וטבעית כאשר למעשה  דיני הקניין אינן אלא הם בחירת נקודת איזון בין טובת הפרט לטובת הכלל, בין שיקולים לטווח קצר לבין שיקולים לטווח ארוך ועוד שיקולים נוספים.

    מאחר והעמדה היהודית הבסיסית היא שכל העולם שייך להקב"ה שנתנו מרצונו לבני אדם, אין לחכמים כל בעיה לבטל או להגביל בעלויות כאשר הם רואים צורך בכך מבחינה חברתית או מבחינת הצדק מאחר והם רואי בכך יישום רצונו של הקב"ה.

    גם בנהלים לקבלת או העברת בעלות מאדם לחברו, חכמי המשנה והתלמוד לא נמענו מלהתערב ולקבוע הלכות "מדרבנן"  (במטלטלים משיכה קונה ולא כסף כדי שנקבע מדאורייתא ) וזאת על מנת לדאוג לחברה מתפקדת. החכמים לא נמנעו מלבטל בעלויות "טבעית " לטובת סדר חברתי הגון או מתוך דאגה לחלש כמו יתומים ואלמנות.

    במילים אחרות בעלויות וקניינים אמנם מתבססים לכאורה על מה שהחכמים סיווגו דאורייתא, אבל בסופו של דבר החכמים מנהלים ומשנים את יישומם ככל שנדרש ע"מ להגן על החלשים, על מנת למנוע רמאיות או כל צורך חברתי אחר (מניעת יקר מחיה, מקורות מימון – לא לנעול דלת לפני לווים,  פגיעה בפרנסה וכו"..). גבולות הבעלות מסורה לחלוטין בידי החכמים והיא בתחום אחריותם הבלעדית.

    לאור האמור צריך להפנים שהעמדה "דאורייתא" אינה אלא נקודת מוצא לדיון ע"י החכמים. ידי החכמים שמוכנים לשאת באחריות המוטלת עליהם לא מוגבלות. בהתאם לנסיבות החכמים ישתמשו בהתערבות חזקה כמו במקרה של "הפקר בית דין הפקר" או בתקנות מקומיות / זמניות / נסיבתיות.

    בעניין הקניין הרוחני וזכויות היוצרים החכמים חייבים לפחות:

    1. לבחון את כל הוראות הדין האזרחי ולאשרם אם הם תואמים את הערכים שנראים להם כראויים או להציע שינויים והתאמות. הפעולה צריכה להיות אקטיבית דהיינו אימוץ או דחייה של הדין הכללי ולא רק התעלמות מהנושא שכבר "טופל ע"י אחרים". האימוץ ייתן תוקף לחוק האזרחי בצורה מכובדת ואחראית ולא בדלת האחורית של "דינא דמלכותא".
    2. במקרים בהם הדין האזרחי מתנגש עם כללים הלכתיים כגון למשל האם יש קניין בדבר שאין בו ממש והאם אכן קניין רוחני הוא דבר שאין בו ממש, חובה על החכמים לחקור את הבסיס לאותם כללים ולהתאים את הכללים למציאות הכלכלית והחברתית היום.

    לסיכום עמדתי בנושא: אין פסול באימוץ הדין האזרחי במידה ובתנאי שזה נעשה באופן מפורש ואחראי תוך שיקול כל אחת מהוראות הדין לגופו של ענין ובהתחשב בסדר החברתי עליו החכמים צריכים לראות עצמם מופקדים ואחראים.  אימץ גורף ואגבי מכוח דינא דמלכותא אינו מכובד ואינו פוטר את החכמים מהאחריות המוטלת על כתפם.

    אברהם בלונדר

  • x

    כיצד אתה מתיחס לדברי הרב יואל בן נון בהקשר הזה ?

  • x

    מול השיקול של נהנה מעמלו של חברו יש להעמיד את החשיבות של ריבוי הידע וקידום חכמת הציבור לטובת הכלל.

    המורה שחיבר בחינה במתמטיקה לא המציא מתמטיקה חדשה. הוא רק עבד כחלק ממילוי  התפקיד שלו ולא יאונה לו כל רע  אם אנשים אחרים ישתמשו בזה כדי להכשיר תלמידים אחרים בצורה יותר יעילה.  אנחנו לא צריכים להיות שותפים לחוסר נדיבות ולניסיון לנצל כל הזדמנות למסחור גם פעולה זוטרות.

    הוא הדין לגבי ספר טלפון. עם כל התועלת שבספר טלפון, אין בפרסום הספר כל רעיון מקורי שניתן לשייך אותו למוח ולכישורים הייחודיים של אותו אדם.

    נדיבות ודאגה לחברה הם ערך לכל חברה שלא רוצה להפוך לסדום ועמורה. חינוך לנדיבות ולהתנדבות הם באחריות של המנהיגים הרוחניים של הציבור. החכמים חייבים לתת לזה ביטוי בקביעת הגבולות ההגנה על פרי עמל, על ידע והמצאות.  הנטייה צריכה להיות לכיוון של צמצום ההגנה למינימום ההכרחי על מנת להטיח קידום הידע האנושי. כחלק מנטייה זו, רק על רעיון מקורי שמגדיל מהותית את החכמה האנושית  וששייך באמת למוחו הייחודי של אדם וזכאי להגנה וגם זה במגבלות של זמן מקום ואופן השימוש.

    אברהם בלונדר

  • משה שליסל

  • אברהם בלונדר

  • מחלוקת

    יוסי צוריה

  • מחלוקת

    אברהם בלונדר

מקרי מבחן – העתקת קטע מחומר לימודי, העתקת חלק מספר טלפונים

x

בואו ננסה לאתגר את עמדתך בדרכו  של תלמוד הקזואיסטי.

האם מישהו יכול לתת תשובה "יהודית" לאחת מהשאלות הבאות [שבהן עסק בית המשפט האמריקאי מול זה האנגלית במאמרו של בירנהק 
 שאותו תמצת עבורנו לעיל אברהם בלונדר .]

א. האם מורה יהיה רשאי להעתיק טופס של מבחן כדי להעבירו לכיתתו ?

ב. האם מי שהעתיק קטעים מספר טלפונים (למשל בדפי זהב – את כל השרברבים) פוגע בזכויות היוצרים של מי שערכו והדפיסו את הספר ?

2 תגובות
  • x

    אנסה:

    ברכות דף ח א "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא
    גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים,
    דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה',
    ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך,
    אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא
    ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה".

    תשובה

    יוסי צוריה

  • x

    מסכים עם יוסי שאין איסור הלכתי הנובע מקניין רוחני לשני המקרים שהועלו. זאת, בהנחה שבמקרה השני העתקת מספרי הטלפון לא נעשתה לצרכים מסחריים. שאם נעשו לצרכים מסחרים הרי יש בכך ירידה לפרנסת חברו.

    דוגמא זו מחזירה אותנו לדברים שנאמרו לעיל שאין יסודות קזואיסטים לקניין רוחני בהלכה ונאלץ להסתמך על משפט העמים עד שלא נמצא אחרת.

    משה שליסל

ראשי פרקים

התמודדות ההלכה עם מורכבות ועומק חכמת זמננו

לקריאה

מקרי מבחן – העתקת קטע מחומר לימודי, העתקת חלק מספר טלפונים

לקריאה

תגובות אחרונות

user profile image
עורך
23.03.2016 15:38
תשובת ר' יואל בן נון
1. מוסר מוחלט פירושו שחכמים אומרים לנו על מעשה מסוים שהוא אסור מדאורייתא, כלומר, שעובר ב'לא תעשה', או שיש מחלוקת, ונפסקה הלכה, שעובר בלא תעשה מדאורייתא, וכמובן, במקביל על מעשה מצווה, שמקיים מצוות עשה מדאורייתא.
2. לכל הדעות, משפטי המלוכה מחייבים את כולם. דעת התורה בימינו הוא כינוי לדעות של רבנים, ואין זה בהכרח דעתה של תורה באמת.
עם זה, ברור שחובה על כל אדם מישראל להשמיע את קולו ביחס לדעת תורה, או להלכה, וזה חלק מן הבירור בבית המדרש הציבורי הישראלי.
user profile image
אברהם בלונדר
23.03.2016 14:03
תודה על תשובתך המפורטת. כמה הערות:
  1. מה המשמעות של "מוחלט" כל עוד ההגדרה של אותו מוסר "מוחלט" ניתן לחלוטין בידי חכמים ? האם כוונתך להגיד שהחכמים רשאים לפרש את מוסר "התורה" באופן נסיבתי ולעיתים גם להשהות אותו (הוראת שעה) , אבל הם אינן רשאים לבטל אותו  לחלוטין ו/או לצמיתות. במילים אחרות במקרים של מוסר התורה החכמים רק מפרשים דהיינו שהם אומרים לפי מיטב המסורת שבידיהם או לפי מיטב הבנתם שזו כוונת התורה באותן נסיבות .

וזאת להבדיל מדינים דרבנן בהם החכמים מביעים את דעתם האישית כתלמידי חכמים שמושפעים מלימוד התורה ודברים נוספים אבל הם אינן אומרים שזה מה שכתוב בתורה ולא מדברים בשמה. נראה לי שרצוי לחדד נקודה זו.  

  1. כדי "להשפיע על קרוב חוקי המדינה למשפט העברי" חשוב שהמשפט העברי יהיה נוכח בתודעת הציבור ומדובר בפומבי ("להלכה ולא למעשה)", וביתר שאת בסוגיות שעל סדר היום בהם המשפט העברי אינו תואם את חוקי המדינה.

נדמה לי שגם לדעת הרב קוק זה שדינא דמלכותא מחייב  אותנו למעשה אינו הופך אותו אוטומטית לנכון ו/או צודק מבחינה תורנית.  קרוב חוקי המדינה למשפט העברי מחייב "יחסי ציבור " דהיינו פרסום פרו-אקטיבי ע"י חכמים כל פעם דעת תורה בין אם מדאורייתא ובין אם מדרבנן אינה תואמת את חוקי המדינה. שימוש בנימוקים של דינא דמלכותא או דין מלכות מעבר לימינום ההכרחי להביח את הסדר הציבורי משתיק את דעת התורה.

user profile image
הרב יואל בן נון
21.03.2016 0:16
תשובה לאברהם בלונדר

חכמים פעלו לא רק מכוח המוסר המוחלט שבתורת משה, אלא גם כממשיכי הנהגת המלכים ומשפטי המלוכה, להתקין סדר חברתי ראוי.

בכמה מקומות משווה הרמב"ם בין דיני המלך, לבין בית דין בהוראות שעה,
וברור, שהפקר בית דין הפקר הוא דוגמה מובהקת.
בימינו, במדינת ישראל, מסר רוב עם ישראל סמכויות אלה לידי המדינה ומוסדותיה,
ורק המדינה מוסמכת להפקיע רכוש ולתקן תקנות של סדר חברתי.
זה לא רק דינא דמלכותא, אלא מלכות ישראל,
כפי שכתבתי בהרחבה בספרי – המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, פרק י"ב וי"ג.
כל מי שמצביע בבחירות בישראל ומשלם מיסים,
מסכים לכל זה לפי הגדרת מלך שמטבעו יוצא וסמכו עליו בני הארץ
(רמב"ם סוף פרק ה' מהל' גזלה ואבדה).
לכל הדעות, אין בימינו שום סמכות רבנית שלא מכוח המדינה,
שיש לה סמכויות להפקיר ממון או לתקן תקנות מחייבות את כלל ישראל.
לכן, כל דיון בהלכת חז"ל בדיני ממונות יש לו ערך ומשמעות
רק בשאלות החינוכיות והמוסריות של אסור ומותר.
פניות לבית דין הלכתי בדיני ממונות הן רק ברצון הצדדים.
יש ערך רב בבירור מגמות התורה ודברי חז"ל,
בכל מקום שאפשר להשפיע על קרוב חוקי המדינה למשפט העברי,
כמו למשל בחוק השומרים שבנוי כולו על הגדרות ההלכה,
אפילו במקום שהוא מכריע כדעת ר' מאיר בשוכר בניגוד להכרעת הפוסקים.
על כל אלה ראו בהרחבה במפעל מקראות לפרשת יתרו (באתר שלי),
ובקרוב בע"ה בשני ספרים מודפסים ליתרו ולמשפטים.
user profile image
אברהם בלונדר
18.03.2016 13:55
יוסי, כשאתה אומר שזה "בדיעבד" וזה כפייה אתה יוצא מהנחה שברור שיש בעלות וזכות גם אם אין מקוריות  (רק עמל) ועל זה גופא אני מערער. לטענתי הקניינים אינם מולדים ואינן זכות טבעית אלא פרי החלטה של חכמים,  המחוקקים או הפוליטיקאים,  בהתאם לחברה שרוצים לעצב. יש בעלות רק במידה והחכמים יחשבו שרצוי שתהיה בעלות על מקרים כאלו, ולאור זה יקבעו פורמלית שאכן מכאן ולהבא תהיה בעלות במקרים אלו ויגדירו  את גבולותיה. ההחלטה שכזו היא פרי לקיחת אחריות על עיצוב החברה בהתבסס על ערכי יסוד שלה (תורה ו/או השקפה מדינית חברתית)  ובהתחשב בנסיבות באותו העת. לטעמי צריך לעודד יצירה ומקוריות אמיתית. מתן הגנה על דברים לא מקוריים הם מתן פרס לבינוניות ובטווח הבינוני והארוך דרדור רמת החברה ואינן לטובתה. הגבלת זכויות אינו אקט טוטליטרי  כאשר המניעים האמתיים שלו הם טובת החברה כפי הבנתם של נציגי החברה דהיינו נבחריה ו/או תלמידי חכמים מקובלים על הציבור.

מקורות אחרונים

משתתפים