ישנם בהחלט מצבים שבהם ליקוט מידע ממקורות שונים, וצורת עריכתם או חיבורם מהוים חידוש.

ספר האגדה של ביאליק שהוא אונתולוגיה, הינו כולו אוסף של מקורות קיימים אך מבנה האוסף, סגנונו ועריכתו מהוים חידוש ולכן גם יכולים להוות קניין רוחני. עובדה זו נכונה גם בהגדרה המקובלת של פטנט, כלומר חיבור של דברים ידועים ליצירת דבר חדש נחשב כפטנט.

מערכות משפט שונות היו קיימות עוד לפני עריכת המשנה והגמרא ובכל זאת חז"ל מצאו לנכון שלא להסתפק בדינא דמלכותא. הווה אומר המשפט היהודי/עברי אינני בא למלא חלל ריק אלא לבטא עמדה יהודית בכלל הנושאים. לפעמים עמדה זו תואמת את העמדה האזרחית הרווחת (דינא דמלכותא) ולפעמים תחלוק עליה.

ההלכה היא ביטוי מעשי לערכים, השקפה, וסדר קדימויות.  לכל עם בעל תרבות ו/או דת צריכה להיות דעה משלו שמקבלת ביטיו בדינים/הלכות שלו

יש 2 הבדלים משמעותיים בין תקופת חזל למציאות שלנו כיום בנושאים כמו קנין רוחני.

א. עושר המידע ומורכבותו של כל נושא משמעותי היום הוא לאין שיעור גדול יותר מאשר בתקופת חז"ל , כמו שראינו בסוגייתנו – אפילו למי שקרא רק את מאמרו המרתק של בירנהק
 שעסק רק ברכיב ספציפי בשאלת הקנין הרוחני (דרישת המקוריות כתנאי לזכויות יוצרים). שלא לדבר על כל הפניותיו למאמרים וספרים נוספים .

לפיכך לא מדובר בהצגת עמדה יהודית כללית  (כמו שעלתה בדיון המקדמי שלנו ) אלא ביכולת לרדת לפרטי הפרטים והשלכותיהם .

ב. מסיבה זו , מקובל היום בעולמנו הגלובלי , שעקב ריבויה ועומקה של החכמה האנושית – מנסה למשל כל מדינה ללמוד מזולתה ולא להמציא את הגלגל בנפרד.

לענ"ד חייבים להכיר במגבלות היכולת ליצור הלכה רלוונטית , לפחות בנושאים מהסוג הזה

לדעתי התרבות הכללית איננה תחליף ליהדות אלא מקור להשלמה והפרייה הדדית. לימוד מהתרבות הכללית איננה מחייבת קבלת עמדותיה בכל נושא.

הרתיעה מההתמודדות עם החדש  (שתחילתה בתקופת ההשכלה) גרמה ליהדות לצבור פיגור ולעיתים  אפילו אנאכרוניזם בנושאים רבים. ההלכה הפסיקה להתפתח באופן איטי והדרגתי כפי שעתה לפני ואחרי תקופת התלמוד עד לעידן ההשכלה באירופה. ככל שנאחר לסגור את הפער כך התאום יהיה יותר גדול עד כדי לא ניתן יותר לסגירה.

לאור הפער שבדיעבד נוצר, עדיף להתמקד בסוגיות בהם יש ליהדות באופן עקרוני עמדה שהיא שונה מזו המקובלת כיום בדין הכללי. גיבוש עקרונות מחוללים יאפשרו טיפול דדוקטיבי בטיפול במקרים פרטניים  או חדשים בהמשך.

אברהם, אני מאמין גדול במה שכתבת אך נראה לי כשזה מגיע לקניין רוחני זוהי משימה קשה במיוחד כמעט בלתי אפשרית. ההבדל בין חידוש על בסיס יהדות לבין חידוש בעולם המודרני הכללי שחידוש על בסיס יהדות תמיד מחפש איזשהו יסוד או שורש וממנו החידוש יסתעף ויתרחב בעוד שהעולם המודרני הכללי מאפשר להגדיר גדרים חדשים ללא שום מחויבות לעבר. אני לא מצאתי עד היום שורש להאחז בו כדי להגדיר קניין רוחני על פי היהדות למרות שהייתי רוצה למצוא אותו.

מצאתי את ההיפך רק כדוגמא – "אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני מה טעם יש דבר שיאמ' ראה זה חדש הוא וגו' משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמים", כלומר פונים לתלמיד המחדש ואומרים לו בעצם חידשת משהו שהוא כבר ידוע וכנראה אין לך בעלות קניינית עליו.

נראה שמגמת היהדות כחלק ממערכת היחסים בין האני למלכו של עולם הינה לצמצם את הקניין הרוחני של הפרט. אגב, הדברים גם רלוונטים לקניינים פיסיים (חזרה ביובל). הקניין הפיסי מתאפשר כדי לקיים את העולם אך המגמה הינה למנוע בעלות של הפרט על איזשהו נכס פיסי או רוחני.

איך אנו ככאלה שחפצים לשלב יהדות בעידן מודרני מתמודדים עם הנושא של קניין רוחני, אין לי תשובה טובה לכך ואני מודה שאני חי בקונפליקט בעניין

דואל מהרב יואל בן נון :

בתורה ובהלכה יש גרעין משפטי ומוסרי של מצוות בני נח, ובתוכן מצוות דינים.

הרמב"ן בפירושו לתורה (בפרשת דינה ושכם) חלק על הרמב"ם וכתב, שמצוות דינים לבני נח כוללת מערכת משפטית שלמה בדומה לפרשת משפטים שבתורה, ומי שקובע את פרטי הדינים הם בני נח עצמם על פי מנהיגיהם 'המחוקקים' להם – בדיוק לפי הסבר הרמב"ן נמצאו קבצים רבים של דיני המזרח הקדום, לפי חקיקות המלכים, ויש בהם קווי דמיון לפרשת משפטים.

בהתאם לכך, גם כל 'דינא דמלכותא', ומשפטי המלוכה, הם המשך לגיטימי למצוות דינים של בני נח, כאשר המצווה היא רק העיקרון הכולל המחייב כל שלטון להעמיד "במשפט ארץ".

גם אצל האבות – ה' בחר באברהם "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט) – אברהם הוא המצווה הישיר ולא ה', ולכן גם בבית אברהם ובתורת אבות יש סמכות לחוקק ולצוות, וזהו הגרעין לציוויים של חכמים, ולתקנותיהם.

רק בתורת משה – ה' הוא המצווה הישיר והוא המחוקק הבלעדי – לכן, רק בתורת משה יש ציוויים מוחלטים, ולא רק דינים ומשפטים, וזהו עקרון היסוד של עשרת הדברים – אין חידוש משפטי ולא חידוש מוסרי בתועבת שפיכות דמים וזה ידוע ומוכר בכל העולם הקדום והחדש – החידוש בהר סיני הוא רק בניסוח המוחלט – "לא תרצח".     (וכן בכולם).

לכן, אין שום סיבה וצורך להשליט את משפט התורה על כל התחומים, אלא אם רוצים לכונן איסור מוסרי מוחלט, המעוגן באיסורי גנבה וגזל שבתורה.

אין שום בעיה לקבל דינים של בני נח בתחומים רחבים של חיינו, אם כמשפט אמריקני מתקדם, ואם (מה שעדיף) כחקיקה ישראלית.

השאלה היחידה היא, האם בהפרת זכויות יוצרים וקניין רוחני יש גם עברה על גנבה מן התורה, וזה יחול גם אם אין פטנט רשום, כשם שההלכה קובעת שאסור לגנוב אפילו פחות משוה פרוטה, כלומר, גם כשלו יכולה להיות תביעה משפטית. גם מי שרצה לתת מתנה, וידע שחברו יסרב לקבל, ולכן גנב ממנו כדי להחזיר כפל – נקבע בהלכות גנבה, שעבר עברה.

לדעתי, פשוט הדבר, שקניין רוחני הוא קניין לכל דבר, ושייכותו לבעליו יותר פשוטה מקניין פיסי, ולכן, "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", ובעולם התורה מקפידים מאד לצטט ולייחס כל חידוש תורה למי שחידשו ככל הידוע לנו. ההלכה הכריעה להפך מהרעיון שהכל כבר נאמר מסיני, ואדרבה – אחרי שיגע אדם בתורה, היא נקראת "תורתו", כמדרש הידוע על מזמור א' בספר תהילים.

מה שטען משה שליסל על מגמת התורה (וזה נכון) שה' הוא אדון כל, ובאמת גם הארץ כולה שלו, הוא הוכחה בכיוון ההפוך, כי אין בהלכה ספק בעלות בקניין פיסי למרות שכל הארץ וכל העולם שלו, וברור, שהגונב, לקח דבר שאינו שלו, ועבר עברה, וגם התחייב לשלם כפל.

לסיכום – אין שום בעיה באימוץ הדינים הכלליים של בני נח הנוהגים בעולם – עדיף דרך חקיקה ישראלית ממשפטי המלוכה – אבל בנושא הקניין הרוחני פשוט לדעתי וברור, שחלים כאן העקרונות של הלכות גנבה, גם אם אין פטנט, והפרטים נקבעים בכל דור ובכל מקום לפי סמכות החקיקה שה' נתן לבני אדם במשפטי המלוכה.

לא באתי לערער על יסוד שבע מצוות בני נוח או בהרחבתו כמו שכתב הרמב"ן. השאלה האם קניין רוחני נובע מזיקה שורשית יהודית או מסתמך בעיקר על מנהגו  שלעולם. יש הבדל מהותי ויש שיאמרו אף קיומי בין השניים. כיהודים מאמין יש לי רצון לעגן עניינים עקרוניים כמו קניין הרוחני על יסודות יהודיים ולא רק על מנהגו של עולם שכאמור בודאי גם לו ערך רב.

הרב יואל – עדיין לא הבנתי בדבריך כיצד ניתן לעגן קניין רוחני במה שקראת תורת משה. "המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" הינו סדר הנהגות אך אינו עוסק בסדרי קניין. יתירה מזאת, בהלכות קניין רוחני, גם המביא דבר בשם אומרו אינו רשאי להשתמש או להנות בצורה כלהי מהנאמר ללא רשות בעל המאמר.

תשובת ר' יואל בן נון לקושיית  משה שליסל

הרב יואל בן נון עונה לאברהם בלונדר

משה,

אנחנו נוטים לחשוב על בבעלות על חפצים מוחשיים או אחרים כזכות מוחלטת וטבעית כאשר למעשה  דיני הקניין אינן אלא הם בחירת נקודת איזון בין טובת הפרט לטובת הכלל, בין שיקולים לטווח קצר לבין שיקולים לטווח ארוך ועוד שיקולים נוספים.

מאחר והעמדה היהודית הבסיסית היא שכל העולם שייך להקב"ה שנתנו מרצונו לבני אדם, אין לחכמים כל בעיה לבטל או להגביל בעלויות כאשר הם רואים צורך בכך מבחינה חברתית או מבחינת הצדק מאחר והם רואי בכך יישום רצונו של הקב"ה.

גם בנהלים לקבלת או העברת בעלות מאדם לחברו, חכמי המשנה והתלמוד לא נמענו מלהתערב ולקבוע הלכות "מדרבנן"  (במטלטלים משיכה קונה ולא כסף כדי שנקבע מדאורייתא ) וזאת על מנת לדאוג לחברה מתפקדת. החכמים לא נמנעו מלבטל בעלויות "טבעית " לטובת סדר חברתי הגון או מתוך דאגה לחלש כמו יתומים ואלמנות.

במילים אחרות בעלויות וקניינים אמנם מתבססים לכאורה על מה שהחכמים סיווגו דאורייתא, אבל בסופו של דבר החכמים מנהלים ומשנים את יישומם ככל שנדרש ע"מ להגן על החלשים, על מנת למנוע רמאיות או כל צורך חברתי אחר (מניעת יקר מחיה, מקורות מימון – לא לנעול דלת לפני לווים,  פגיעה בפרנסה וכו"..). גבולות הבעלות מסורה לחלוטין בידי החכמים והיא בתחום אחריותם הבלעדית.

לאור האמור צריך להפנים שהעמדה "דאורייתא" אינה אלא נקודת מוצא לדיון ע"י החכמים. ידי החכמים שמוכנים לשאת באחריות המוטלת עליהם לא מוגבלות. בהתאם לנסיבות החכמים ישתמשו בהתערבות חזקה כמו במקרה של "הפקר בית דין הפקר" או בתקנות מקומיות / זמניות / נסיבתיות.

בעניין הקניין הרוחני וזכויות היוצרים החכמים חייבים לפחות:

1. לבחון את כל הוראות הדין האזרחי ולאשרם אם הם תואמים את הערכים שנראים להם כראויים או להציע שינויים והתאמות. הפעולה צריכה להיות אקטיבית דהיינו אימוץ או דחייה של הדין הכללי ולא רק התעלמות מהנושא שכבר "טופל ע"י אחרים". האימוץ ייתן תוקף לחוק האזרחי בצורה מכובדת ואחראית ולא בדלת האחורית של "דינא דמלכותא".
2. במקרים בהם הדין האזרחי מתנגש עם כללים הלכתיים כגון למשל האם יש קניין בדבר שאין בו ממש והאם אכן קניין רוחני הוא דבר שאין בו ממש, חובה על החכמים לחקור את הבסיס לאותם כללים ולהתאים את הכללים למציאות הכלכלית והחברתית היום.

לסיכום עמדתי בנושא: אין פסול באימוץ הדין האזרחי במידה ובתנאי שזה נעשה באופן מפורש ואחראי תוך שיקול כל אחת מהוראות הדין לגופו של ענין ובהתחשב בסדר החברתי עליו החכמים צריכים לראות עצמם מופקדים ואחראים.  אימץ גורף ואגבי מכוח דינא דמלכותא אינו מכובד ואינו פוטר את החכמים מהאחריות המוטלת על כתפם.

כיצד אתה מתיחס לדברי הרב יואל בן נון בהקשר הזה ?

מול השיקול של נהנה מעמלו של חברו יש להעמיד את החשיבות של ריבוי הידע וקידום חכמת הציבור לטובת הכלל.

המורה שחיבר בחינה במתמטיקה לא המציא מתמטיקה חדשה. הוא רק עבד כחלק ממילוי  התפקיד שלו ולא יאונה לו כל רע  אם אנשים אחרים ישתמשו בזה כדי להכשיר תלמידים אחרים בצורה יותר יעילה.  אנחנו לא צריכים להיות שותפים לחוסר נדיבות ולניסיון לנצל כל הזדמנות למסחור גם פעולה זוטרות.

הוא הדין לגבי ספר טלפון. עם כל התועלת שבספר טלפון, אין בפרסום הספר כל רעיון מקורי שניתן לשייך אותו למוח ולכישורים הייחודיים של אותו אדם.

נדיבות ודאגה לחברה הם ערך לכל חברה שלא רוצה להפוך לסדום ועמורה. חינוך לנדיבות ולהתנדבות הם באחריות של המנהיגים הרוחניים של הציבור. החכמים חייבים לתת לזה ביטוי בקביעת הגבולות ההגנה על פרי עמל, על ידע והמצאות.  הנטייה צריכה להיות לכיוון של צמצום ההגנה למינימום ההכרחי על מנת להטיח קידום הידע האנושי. כחלק מנטייה זו, רק על רעיון מקורי שמגדיל מהותית את החכמה האנושית  וששייך באמת למוחו הייחודי של אדם וזכאי להגנה וגם זה במגבלות של זמן מקום ואופן השימוש.

אנסה:

ברכות דף ח א "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא
גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים,
דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה',
ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך,
אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא
ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה".

מסכים עם יוסי שאין איסור הלכתי הנובע מקניין רוחני לשני המקרים שהועלו. זאת, בהנחה שבמקרה השני העתקת מספרי הטלפון לא נעשתה לצרכים מסחריים. שאם נעשו לצרכים מסחרים הרי יש בכך ירידה לפרנסת חברו.

דוגמא זו מחזירה אותנו לדברים שנאמרו לעיל שאין יסודות קזואיסטים לקניין רוחני בהלכה ונאלץ להסתמך על משפט העמים עד שלא נמצא אחרת.